מצרים

 

(הערה: יש לעיין באטלס במפות הפיסיות ובמפות נושאיות של מצרים, תוך כדי קריאת התקציר)

 

א.יחידות הנוף – הנושא פורט בכיתה

 

ב.אוכלוסייה הסיבה העיקרית למצב החברתי-כלכלי הקשה של מצרים הוא הריבוי הטבעי הגבוה, למרות ירידה קלה בריבוי הטבעי , שחלה בשנים האחרונות, המצב קשה גם לעתיד:
50% עירונית, צפיפות אוכלוסייה כלכלית   360 ,2  נפש לקמ"ר, ריבוי טבעי גבוה 1.9%, קצב הכפלה- 30 שנה.
ממשלת מצרים נוקטת פעולות להקטנת הריבוי הטבעי ע"י עידוד ממלכתי לתכנון המשפחה, בשל התפיסה המסורתית ונוכח הירידה בתמותה ("מודל המעבר הדמוגרפי" בסוף השלב  השני). התפיסה החברתית-מסורתית במצרים: נגד צמצום פריון, מס' ילדים גדול (בעיקר בנים) ,– לעזרה בחקלאות, יוקרה, הגנה. מן הראוי לציין שחלה ירידה מ- 7 ילדים בממוצע למשפחה ל - 4 ילדים. בעיית הריבוי הטבעי מעצימה את ההוצאות על גידול הילדים ומקטינה את השטח החקלאי לנפש. ניסיונות ממשלתיים להרחבת שטחי חקלאות, פיתוח זנים והשבחתם, דישון תוספת מים ועוד.. – נבלעים בריבוי הטבעי, כך שהתוצרת החקלאית לנפש קטנה והדבר מצריך יבוא חיטה ("לחם" ), החיטה המיובאת מהווה 60% מצריכת החיטה, מן הראוי לציין שבעבר הרחוק הייתה מצרים "אסם התבואה של האימפריה הרומית. מזון דל מעצים את "מעגל העוני". הערה: השנים האחרונות השקיעה הממשלה בהרחבת שטחי חקלאות מחוץ לעמק הנילוס, בצפון סיני ומערבית לאלכסנדריה וכן באזורים הנוספים שפותחו כבר בעבר: תעלת המים המתוקים מהנילוס לעבר תעלת סואץ ו"העמק החדש". באזורים שמחוץ לעמק הנילוס היבולים נמוכים בשל מיקומם המדברי והעדר מים.
המצב הדמוגרפי משפיע על כל מעגלי החיים: הגירה לערים (עיור) ובעיקר לקהיר גורמת לתופעת "עיור יתר", בשל היעדר מספיק מקורות תעסוקה בערים, מתפתח מגזר שירותים לא פורמלי.
כלומר: קצב ההישגים והפיתוח  אינו מדביק את הצרכים.

 

ג.הכפר המצרי - ממשלת מצרים עושה   מאמצים לקידומם ושיפור חברתי וכלכלי של הכפרים, שמצבם  עדיין  מוגדר כנחשל, בשל מצב זה עוזבים רוב הצעירים  את הכפר ועוברים לערים הגדולות.
הכפר מאופיין בעוני-מחסור בקרקע, מזון, מצב בריאותי גרוע. במצרים כ-  6000  כפרים  , מקצתם קטנים ומונים 10-20 משפחות ומקצתם גדולים מאוד. בכל הכפרים אורח חיים דומה: אדמה  יבשה, בקתות חומר או טיט, גג קש/סכך של קני סוכר או כפות תמרים, חומר  הדלק לבישול בטבון – גבעולי תירס יבשים או גללי צאן ובקר, טחינת הקמח באבן רחיים.  רוב הזמן נמצא הפלאח בשדה , ילדיו משמשים כוח עזר, שימוש בכלי עבודה מסורתיים, דישון בזבל בהמות, במרכז הכפר עוברת תעלת מים (תעלת משנה מהברג'ים) שממנה שואבים לכל השימושים. בכפר נפוצות מחלות כמו מלריה, בילהרציה, גרענת (עיניים), דלקות מעיים, מין, שחפת... המצב המתואר לעיל, גורם לאדישות הפלאח לקליטת חידושים טכנולוגיים ובודאי לניסיון של פריצת "מעגל העוני". הפתרון האישי של כל פלאח ובעיקר הצעירים הוא לעזוב את הכפרים ולעבור לעיר ובעיקר לקהיר.

הערה: בשנים האחרונות בשל התפתחות הנגישות, כניסת טכנולוגיה קצת יותר משוכללת המשחררת ידיים עובדות בשדה, ותהליך "הכפר הגלובלי" התפתחו בתי קפה ושירותים נוספים ("תרבות הקוקה-קולה").

תהליכי המודרניזציה בכפר החלו עם פרסום רפורמה אגררית , העקבות מהפכת הקצינים ב 1952.  עיקרי הרפורמה היו: הגבלת השטח לפאלח  וחלוקתו בין כל הפאלחים ,( כך שלכל פאלח תהיה אדמה), כ"כ פעלה הממשלה להתארגנות הפאלחים באגודות שיתופיות שהיו אחריות לפיתוח הכפר, הדרכה קניות  ושיווק .
(פירוט דרכי הרפורמה: אסור להחזיק יותר מ 200 פדאן אדמה (1 פדאן = 4 דונם) עד 1969 ומ 1969 מותר להחזיק עד 50 פדאן לפאלח או 100 פדאן למשפחה. הופקעו אדמות מהאפנדים (בעלי הקרקע), ונמסרו לפאלחים חסרי קרקע. עד לחלוקת הקרקע לכל הפאלחים נקבע גם שכר עבודה מינימלי לפועלים החקלאיים חסרי האדמות)

תוצאות הרפורמה: הופקעו אדמותיהם של בעלי הקרקע עד 1970 וחולקו לפאלחים, אך המצב לא השתפר, כבר   באמצע שנות ה 80 הוחזקו למעלה מ 50% מהאדמות בידי כ 5% מבעלי הקרקע, הרווחים מן האדמות החקלאיות לא הושקעו בפיתוח חקלאות או תעשיה אלא בנכסים כמו בתים, זהב והשקעות בנדל"ן ובבורסות בחו"ל. למרות הרפורמה, גם במצבם של הפאלחים כמעט ולא חל שיפור בתנאי החיים , לא פותחו ענפי כלכלה נוספים בכפרים, כמו תעשיה והדבר גרם לעיור.

 

ד.העיור במצרים – הערים במצרים גדלות בקצב מהיר, גידולן נובע מהגירה של מיליוני צעירים, בגיל הפיריון, לערים ומריבוי טבעי גבוה בערים. הערים ובעיקר הגדולות – קהיר ואלכסנדריה קורסות בשל גידולן העצום ונמצאות במצב של "עיור יתר".
העיור הביא לשינוי בתפיסת האוכלוסייה – ריכוז בערים שלהן כוח משיכה גדול ובעיקר בקהיר .
היסטוריה: במאות ה 17-18 התגוררו בערי מצרים הפיאודלים  שנתנו זכויות לעיבוד אדמות לפאלחים, לכן עיקר הכסף זרם אליהן. במאה ה 18 עם חדירת ההשפעה האירופית למצרים והתפתחות המסחר
, התפתחו ערי נמל, על זרוע הרוזטה של הנילוס בדלתא.
ב 1821 קמה אלכסנדריה כעיר נמל, בשל הכנסת גידול הכותנה כגידול מסחרי (עד אז הייתה החקלאות במצרים חקלאות קיום בלבד).
לאחר פתיחת תעלת סואץ ב 1868 – קמו ערי התעלה; סואץ, איסמאיליה, ופורט סעיד. ערי התעלה היו הראשונות במצרים שכלכלתן אינה קשורה בנילוס. בראשית המאה ה- 20 הפכה קהיר ע"י הבריטים, למרכז שלטוני . לאחר מלחמת העולם הראשונה עיקר הנהירה היא לקהיר , לאלכסנדריה ולערי התעלה,  שבהן הוקמו בסיס צבא בריטיים ופעולות פיתוח של הבריטים קהיר הופכת לעיר ראשה והערים האחרות במצרים ממשיכות לגדול בקצב מתון לעומתה. לאחר מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים – קמות ערים חדשות רובן בפריפריה של קהיר. ב ערי השדה בדלתא ולאורך עמק הנילוס הצמיחה הייתה מצומצמת ביותר, מאז שהחל תהליך העיור במצרים לא פותחו  האזורים הכפריים והנגישות אליהן הייתה נמוכה.

מאפייני העיור העיקריים במצרים:

1.                 ריבוי טבעי גבוה

2.                 ירידה בגודל הקרקע לנפש

3.                 ציפייה, בקרב המהגרים לערים, להעלאת רמת החיים וההשכלה בעיר

4.                 צמיחה עירונית לעמת הזנחה (גם ממשלתית) של האזורים הכפריים  הצמיחה העירונית באה לידי ביטוי במסחר  מודרני ופיתוח תעשיות .

5.                 הכנסה ממוצעת למשפחה גבוהה יחסית בערים מאשר בכפרים

6.                  "זחילה אורבנית" – הערים "בולעות" את הכפרים שסביבן, בכפרים הנבלעים ממשיכים התושבים באורח החיים  הכפרי ויוצרים מבנה של עיר-כפר.
7.      הפניית משאבים ממשלתיים לערים ולא לכפרים.

פרוט הערים לפי קבוצות ערים:

קהיר
קהיר( רבתי) 18 מיליון תושבים כ רבע מאוכלוסיית מצרים  ( 7 מיליון בקהיר, 8 מיליון בערי הבת שלה ו 3 מיליון באזור הכפרי שבשולי המטרופולין).  בירה, עיר ראשה, הגדולה בערי המזה"ת .
לקהיר יתרונות מיקום – במפגש שבין עמק הנילוס לדלתא שלו, צומת דרכי תחבורה מסועפות יחסית- לאורך  ולרוחב המדינה. קהיר סובלת מבעיית "עיור יתר" המערכות העירוניות אינן מתאימות לגודל האוכלוסייה המתעצם. 
קליטת הגירה וריבוי טבעי גבוה גרמו לתנאי מגורים קשים ולהתפתחות שכונות פלישה עניות ומבנה של עיר-כפר. בגלעין העתיק של העיר המבנים מתמוטטים ולא שוקמו מאז רעידת האדמה האחרונה ב 1991.  סביב . פרברי העוני התפתחו סביב המרכז (הגלעין), ובשולי העיר. כמו כן קיים בקהיר פרבר עוני נייד (חסרי בית מתגוררים בחדרי מדרגות, גנים ובתי קברות), כ 2 מיליון מתושבי העיר מתגוררים על גגות הבתים (מכונים תושבי "העיר העליונה") וב"עיר המתים" (בתי קברות). 
במהלך היום זורמים לקהיר עד כ 3 מיליון אנשים.
בשל היותה בירה מהווה קהיר גם מרכז כוח כלכלי –% 40  מאוכלוסיית המדינה עובדים בה בתעשייה (רובם פועלים לא מקצועיים), 40% מכלל עובדי השירותים במדינה עוסקים בשירותים ציבוריים ( בין השאר רופאים עו"ד, מהנדסים ומנהלי חשבונות), בקהיר מעט עובדי ייצור והרבה עובדי שירותים מצב המצביע על אבטלה סמויה בשל היעדר מספיק מקומות תעסוקה לתושביה. היעדר תעסוקה מביא לחוסר שביעות רצון, תסכול (גם של אקדמאים וגם ש כפריים ועירוניים) התסכול מהווה בסיס להתפתחות והשתלטות מנהיגות איסלמית.

 

 

אלכסנדריה

העיר השנייה בגודלה . באלכסנדריה רבתי 7 מיליון תושבים ובאלכסנדריה עצמה 3.5 מיליון תושבים. אלכסנדריה שוכנת בגבול המדבר המערבי והדלתא. לאלכסנדריה מבנה של חצי אי ושני מפרצים, בהם היו בעבר שני נמלים. היום יש בה נמל אחד מודרני בצידה המערבי בלבד. באלכסנדריה התפתחו תעשיות המתבססות על חומרי גלם מקומיים ומיובאים (שמן פלדה ומזון), בעורפה – אזור חקלאי עשיר שבו מגדלים כותנה ליצוא דרך הנמל. בעיר התפתחו מנפטות, מטוויות, בתי אריגה, תעשיות לעיבוד שמן כותנה וכן תעשיות מזון ופלדה. התעשייה באלכסנדריה מהוו ענף תעסוקה עיקרי.
בעיר שכונות מודרניות בסגנון אירופי, אוניברסיטה, מועדוני שיט, תיאטרון , מוזיאונים...
בשל מיעוט מהגרים מצבה הכלכלי טוב משל קהיר.

ערי התעלה
ערי התעלה: פורט סעיד, איסמאיליה וסואץ , שלושתן ערים חדשות יחסית ומתוכננות, שכלכלתן אינה מתבססת על הנילוס, אין בהן גלעין היסטורי וקיימת בהן הפרדה ברורה בין אזור מודרני, שהושפע מסגנון בניה אירופאי לשכונות מגורי פועלים. הערים גדלו ברציפות עד 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, נפגעו ואוכלוסייתן התמעטה (מן הראוי  לציין שתעלת סואץ נסגרה לתנועה עד 1975 ועברה בעקבות המלחמה תהליכי שיקום  העמקה והרחבה – כדי להתאימה לתנועת אניות מודרניות.  מ 1975 מעודדת ממשלת מצרים את המשך גידולן ופיזור אוכלוסייה אליהן כולל בניית ערים חדשות (העשירי בראמאדן ובחר אל בקר).
העיר סואץ – מהווה מרכז לעיבוד נפט וחומרי גלם בעיקר נפט ותעשיה פטרוכימית, אחרים שמקורם בחופי המפרץ. קרבתה היחסית לקהיר תרמה להתפתחותה המהירה כמרכז מסחרי.
העיר פורט-סעיד –הוקמה בכניסה הצפונית של התעלה ב 1860 . העיר הוקמה על סוללת חול צרה בין הים התיכון לימת מנזלה, במהלך השנים הורחבה הסוללה לצורך הרחבת העיר. בשל מיקומה הפכה לנמל התעלה ולנמל ים-תיכוני, משמשת מרכז לשירותי נמל מגוונים: עיבוד, אריזה, אחסנה, שירותי מספנה, אספקת מזון וציוד לאניות העוברות בתעלה ובנוסף התפתחו בה אתרי נופש, דיג והפקת מלח מהים התיכון.
העיר איסמאיליה – משמשת כצומת תחבורה יבשתית ומקום מושב מנהלת התעלה. העיר משמשת גם מרכז לשטח חקלאי המתפתח במהירות בעורפה המערבי. כ"כ מפותחים בה שירותי נופש דיג  וחינוך לאזור התעלה (ואזור נופש לקהיר).
שלושת ערי התעלה מהוות המשך למגמת פיזור אוכלוסייה והקטנת צפיפות בדלתא ובקהיר לנוכח העיור המואץ. פיתוח התעלה מהווה מוקד שליטה בעל חשיבות אסטרטגית וגיאופוליטית המהווה גם מקור הכנסה של מטבע זר.
הערים מחזקות את הקשר בין המרחבים השונים במצרים: קהיר, הדלתא וצפון סיני וכמובן יתרונן העיקרי כערים היושבות על ציר תחבורה בינ"ל.
בשנת 2000 התגוררו ב 3 ערי התעלה כ  1.6 מיליון תושבים. (500 אלף בפורט סעיד, 300 אלף באיסמאיליה  ו 450 בסואץ . עוד כ  350 אלף חקלאיים).
ערי השדה
ערי השדה התפתחו לאורך עמק הנילוס ובדלתא במרחק של 30-40 ק"מ זו מזו.
הערים לאורך עמק הנילוס : אסואן , אסיוט, איסנה, מיניה ועוד... – הן קטנות יחסית וצמיחתן נמוכה יחסית. גידולה היחסי של קהיר ומיעוט דרכי תחבורה רוחביות פגע בפיתוחן. ערים אלו מתבססות על עורף חקלאי  קטן ולכן אוכלוסייתן מעטה . (גודל העיר עצמה הוא כ 1/2 מיליון ובכל המחוז, הכולל את הכפרים מתגוררים לא יותר מ- 3 מיליון תושבים, בהשוואה ל - 18 מיליון במרחב  קהיר או 7 מיליון במרחב  אלכסנדריה.
כלכלת הערים מתבססת בעיקר על תעשייה חקלאית ייחודית לגידול החקלאי שבמרחבה, בעיקר זיקוק סוכר (בזיקה לקנה הסוכר) וטקסטיל (בזיקה לכותנה).
חלק מערי השדה צמח לאחר 1970, לאחר שנחנך הסכר הגבוה כמו אסיוט, קנה ואסואן (חשמל, השקיה לאורך כל השנה..)
לערי השדה שבדלתא : טנטה, אל-מנצורה, דמנהור ועוד... יתרונות מיקום בהשוואה לערי העמק; עורפן החקלאי עשיר, הן קרובות לקהיר, לתעלת סואץ, לים התיכון ולסיני.

ערים חדשות
ממשלת מצרים עושה מאמצים גדולים  להקמת ערים חדשות לקליטת המהגרים מן הכפרים ופתרון הבעיות החמורות במרחב קהיר. רוב הערים קמו בפריפריה הקרובה לקהיר במרחק 30-70 ק"מ, אך לא הצליחו לממש את הציפיות.
במצרים 13 ערים חדשות, בכולן ביחד 150,000 תושבים.
הקמת הערים החדשות הוא מפעל יקר ומתמשך מלווה בקשיי אכלוס ותעסוקה. התעסוקה המוצעת בהן היא מפעלי תעשייה ושירותים מודרניים  כשל"קהל היעד", - תושבי קהיר המובטלים אין מספיק כישורים לעסוק בהם. כ"כ יוקר הדיור והמחיה בעיר מדברית חדשה גבוה. מעבר אוכלוסייה ברמה נמוכה לעיר יכול ליצור גם דימוי שלילי שימנע מעבר אוכלוסייה משכילה.
מבין הערים החדשות אפשר לציין מספר ערים: עשירי בראמאדן וסאדאת סיטי  – ממוקמות על הכביש המביא קהיר –איסמאיליה מרוחק ת 55 ק"מן 93 ק"מ,  צפונית מזרחית לקהיר, שהפכו ערי שינה ורוב תושביהן יוממים לקהיר,
החמישה עשר במאי – 30 ק"מ מדרום לקהיר תוכננה לקלוט  150 אלף פועלים לחילוואן ואיכלוסה נכשל וערים נוספות...

הערה:הערים החדשות קמו במסגרת צעדים שנוקטת ממשלת מצרים  כדי לפזר אוכלוסייה:פיתוח מפרץ סואץ באזורי הנפט והתיירות, פיתוח סיני, יישוב נאות המדבר והשקעים במסגרת תכנית ה"עמק החדש", שיקום ופיתוח תעלת סואץ ועריה ובניית ערים חדשות בטבעת סביב קהיר- לכל הניסיונות תוצאות דלות או  כישלון.

ה. כלכלת מצרים – ממשלת מצרים עושה מאמצים לשינוי המבנה הכלכלי הקיים , בתחומי הכלכלה השונים ולהשתחרר מן  המילכוד  ה"מלתוסיאני".  המאמצים באים לידי ביטוי בניסיונות לתוספת שטחי חקלאות  וייצור מקורות תעסוקה נוספים שבחלקם אינם מתבססים על הנילוס .....:
שטחי חקלאות נוספיםיקטינו את התלות ביבוא מזון.
תיעוש ופיתוח ענפי תעשיה נוספים
בעשורים האחרונים משקיעה הממשלה בתיעוש, כדי לפתור את בעיית האבטלה בעיקר בערים הגדולות, להקטין תלות ביבוא ואולי להגדיל יצוא. תוצאות המאמצים עדיין דלות. התעשייה מתבססת ברובה על ענפי ייצור מסורתיים. התעשיות במצרים הן ברובן קלות כמו מזון וטקסטיל עתירות ידיים עובדות שאינן דורשות ידע מקצועי.  קצב הגידול של האוכלוסייה עולה על קצב הגידול של התעסוקה בתעשייה ומגדיל את התעסוקה הלא פורמאלית והאבטלה הסמויה. התפוקה היחסית של התעשיות המסורתיות בירידה ומהווה רק כשליש מהתפוקה לעומת למעלה ממחצית התפוקה בעבר.
למצרים כמו מדינות מתפתחות אחרות קשיים רבים: בערות ( 50% אנאלפביתים), היעדר כוח אדם מקצועי ומיומן, "בריחת מוחות", היעדר תשתית כלכלית מתאימה (בתחומי תחבורה, פיננסים, שירותי בנייה, שיווק ופרסום) מחסור במקורות אנרגיה (בעקבות הקמת סכר אסואן
תכננה מצרים להתבסס על אנרגיה הידרואלקטרית , בשל הבצורות המתמשכות פונה היום לבניית תחנות כוח תרמיות) והיעדר הון; רוב ההון העומד לרשותה מושקע בצריכת מזון לאוכלוסייה.
הניסיונות של הממשלה לתיעוש קטנים, מלבד "איים" של תעשייה מתקדמת כמו אלומיניום, פלדה, מכוניות ונשק אך עדיין רוב התעשייה עדיין מסורתית.
(עיין במפה הכלכלית עמ' 249 בספר הלימוד).
חומרי הגלם של מצרים הם: פוספטים לייצור דשנים, עפרות ברזל לתעשיית פלדה,  קנה סוכר לייצור סוכר  וכותנה לתעשיית טקסטיל, נפט ,פחם ומנגן בכמות קטנה.
ענף האלומיניום – מ 1975 מייצרת מצרים אלומיניום במפעל הנמצא צפונית לסכר אסואן בין נג' חמדי לקנה. הקמת המפעל התבססה על יבוא בוקסיט ואנרגיה הידרו חשמלית מאסואן, לכן מוקם המפעל באמצע הדרך, בין נמל היבוא לתחנת הכוח באסואן ולאזורי הצריכה בקהיר ואלכסנדריה – מחסור באנרגיה הידרואלקטרית גורם בעשורים האחרונים לירידה בייצור.

ענף הברזל והפלדהמפעל הפלדה שהוקם ב 1958 בחילוואן אמור היה לשמש גרעין לתיעוש המדינה. המפעל מתבסס על יבוא פחם (ב 58' מגרמניה המזרחית),ברזל מקומי מאזור אסואן ומ 1973 מנאת המדבר בחריה.  המפעל מייצר בעיקר צינורות פלדה וגופי מכוניות. בחילוואן שטחים מישוריים נרחבים שאינם מיועדים לחקלאות.
מפעלי פלדה נוספים נמצאים באלכסנדריה מ 1986 ובאסואן מ 1999.
ענפי תעשייה מתקדמים יותר כמו מלט, פלדה , אלומיניום , הרכבה מכשירי רדיו וטלוויזיה,הרכבת מכוניות (של חברות עולמיות כמו:ב.מ.וו., פולסווגן, ג'נרל מוטורס ועוד), אינם עומדים בתחרות העולמית אך תורמות להקטנת יבוא של מוצרים אלו.
הערה: בשנים האחרונות מתפשטים אזורי התעשייה שבדלתא גם לאזורי חקלאות.
תעלת סואץ – נחנכה בשנת 1869,  מחברת את ים סוף לים התיכון. אורכה 195 ק"מ , עומקה היום 25 מ' (לעומת 7.5 בהקמתה) ורוחבה 286-300 מ' (לעומת 58-100 בהקמתה). מקצרת את הדרך מהמזרח לאירופה.
התעלה מקנה למצרים חשיבות אסטרטגית (גשר בין יבשתי וימי – בזכות התעלה)  וכוח גיאופוליטי.
בשנת 1967 , בעקבות מלחמת ששת הימים נסגרה התעלה  עד 1975, במהלך תקופה זו הותאמה למעבר אוניות מודרניות (העמקה והרחבה). לאורך התעלה קמו 3 ערי התעלה.
בנפח הסחורות העוברות בתעלה לאחר פתיחתה המחודשת(נמדד במיליוני טונות) חלה עליה , בערך פי 6 מ55 מיליון טון
ל כ 300 מיליון טון, ביחס ל 67' (לא כולל עליה בהעברת נפט).
בהעברת הנפט המזרח תיכוני במהלך 8 השנים שהייתה סגורה חלו שינויים: הונחו צינורות נפט נוספים, פיתחו מיכליות על (מיכליות ענק שקיבולת נפחן מגיעה ל 400 אלף טון ואינן יכולות לעבור גם היום בתעלה, מדינות מזרח אסיה ( בעיקר יפן) הפכו לצרכניות נפט ואינן זקוקות לתעלה.
בתחום הובלת נוסעים – איבדה מחשיבותה. ב 1963 העבירה 300 אלף נוסעים בעיקר עולי רגל למכה וב 1997 רק 14 אלף. רוב הנוסעים מעדיפים היום תחבורה אווירית.
במהלך חפירת התעלה נחפרה במצרים תעלת מים מתוקים המעבירה מים מהנילוס דרך ואדי תומילת לכיוון  איסמאיליה, באיסמאיליה מתפצלת התעלה לשני סעיפים; הסעיף הצפוני לעבר פורט סעיד והדרומי לסואץ, לאורכה של תעלת המים המתוקים הוכשרו קרקעות לחקלאות (לגידולי מנגו, אבוקדו, הדרים, תירס כותנה וירקות)והתיישבו בהן מאות פלאחים שהיגרו מעמק הנילוס.
הנפט – נפט התגלה בסיני ב 1910 ומאוחר יותר התגלה גם במדבר המערבי. בסוף המאה ה -20 הגיעה תפוקת הנפט המצרי, משני האתרים, ל 43.5 מיליון טון. עתודות הנפט של מצרים יספיקו לעוד כ 15 שנים. הנפט המצרי מספק את צרכיה של מצרים ועודפיו מיוצאים  ומכניסים למצרים 2.4 מיליארד דולר (עיין תרשים עמ' 247 בספר הלימוד), מצרים גם מייבאת נפט מסוג שאין לה לפיכך התרומה לתל"ג מנפט נמוכה.
במצרים עובר צינור נפט שעוקף את תעלת סואץ ומכונה "סומד", הצינור מוביל נפט מארצות המפרץ הפרסי לאלכסנדריה.
במצרים מספר בתי זיקוק ( שנים באלכסנדריה, אחד באזור קהיר וקטנים נוספים בטנטה ובואדי פארן).

התיירות – כמו במקומות אחרים בעולם הופך ענף התיירות למקור הכנסה חשוב. למצרים היצע גדול בתחום התיירות
( ארכיאולוגיה- פירמידות ומקדשים כמו לוקסור וכרנך, קברי פרעונים,אוצרות מוזיאונים, הנילוס וחופי הים התיכון וסיני) ומספר התיירים בה עולה.
ענף התיירות מהווה את הענף הרביעי בהכנסתה של מצרים . (אחרי ההכנסות מנפט,תעשייה והכנסות של עובדים מצריים בחו"ל)
לסיכום הכלכלה – מצרים שהייתה תלויה תלות מוחלטת  בנילוס הצליחה במאמציה להקטין את התלות הכלכלית בנילוס. עיקר ההכנסות  של מצרים הם נפט, עובדים  בחו"ל, תיירות ותעלת סואץ.
חשיבותו של הנילוס פחתה בשל ריבוי שנות בצורת.
אין להתעלם מסיוע בינ"ל , בעיקר אמריקאי , נרחב בתחום החקלאות, התעשייה ושיפור החזות של קהיר. הבעיה היא שהריבוי הטבעי , עדיין נוגס מההכנסות .