אוכלוסיית המיעוטים בישראל

 

בישראל 3 קבוצות מיעוטים עיקריות: ערבים, בדואים ודרוזים. אוכלוסיית המיעוטים מהווה כ  20%  מאוכלוסיית ישראל.
אוכלוסיית המיעוטים מתגוררת בכפרים (חלקם קטנים וחלקם גדולים), בשבטי בדואים , בערים
(כמו : אום אל פאחם, טייבה,נצרת, רהט) ובערים מעורבות (ירושלים, יפו, חיפה, עכו,  רמלה ולוד).

הריבוי הטבעי גבוה כ- 6%. רוב המיעוטים הם מוסלמים

תפרוסת אוכלוסיית המיעוטים עוצבה לאחר הקמתה של מדינת ישראל. רובם התרכזו בגליל ובנגב ומיעוטם לאורך "הקו הירוק". בגליל מרוכזים בארבעה אזוריםׁ(בעיקר בגליל התחתון המרכזי) , ב"משולש הקטן" (רצועה צרה במזרחו של מישור החוף, על גבול "הקו הירוק"), בירושלים ובנגב הצפוני (בשבטי בדואים המכונים פזורה וב- 7 עיירות).
הדפוס הגיאוגרפי  של התרכזות אוכלוסיית מיעוטים בפריפריה מתקשרת למספר גורמים:חברתיים, פוליטיים וכלכליים. האוכלוסייה הערבית נטתה להישאר באזורים הגיאוגרפים שבם ישבה לפני 1948.

 

האוכלוסיה הבדואית
בישראל כ- 100000 בדואים, ריכוזי הבדואים הם בנגב הצפוני ובגליל התחתון. רוב הבדואים מתגוררים בנגב הצפוני.
כיום, מתגוררים  הבדואים בנגב הצפוני באזור הגובל בצומת בית קמה-  בצפון, ערד – במזרח, דימונה – בדרום-מזרח ומעט מערבית לבאר שבע – במערב.
עד לאמצע שנות ה- 70  נדדו הבדווים עם עדריהם. כיום למעלה מ 95% מהבדואים מתגוררים היום ביישובי קבע (עירניים או כפריים). צמצום שטחי ההתפרסות ותהליכי קיבוע הם פרי ביצוע של שלטונות ישראל מסיבותפוליטיות-בטחוניות. מדינה מודרנית, כישראל, אינה מאפשרת לקבוצות אוכלוסייה נוודית, שאינה יודעת גבולות להמשיך ולהתקיים עפ"י מסורתן. בישראל המצב המדיני- ביטחוני, מחייב קיבוע, הקטנת "מרחב המחיה" וצמצום שטחי המרעה. בשטחי הנדידה של הבדואים בעבר, קמו יישובי קבע, בסיסי צה"ל ושטחי אש ואימונים וכן תחרות של שימושי קרקע נוספים בשטח מצומצם בנגב.  תהליך הקיבוע לווה באשראי והדרכה חקלאית מצד שלטונות ישראל.
 התגוררות ביישובי קבע מאפשרת רמת שירותים וחיים גבוהה יותר (רווחה, חינוך, בריאות ...),שינוי בהרגלי הצריכה (חשמל , אינטרנט, טלוויזיה, מכונת כביסה וכיו"ב
מבחינת הבדואים – התפתחות תחבורה מודרנית ועליה ברמת המינוע, מחליפה את הגמל כבהמת משא ("ספינת המדבר"), צמצום גבולות הנדידה (מדיניים ומוניציפליים) ומגע קרוב עם אוכלוסיה יהודית הביא גם לשינוי במבנה התעסוקה: ממרעה ועיבוד חלקות קטנו לתעסוקה בחקלאות, במסחר , בבניה, בתעשייה  ובשירותים (כולל רופאים, עורכי דין,מנהלי חשבונות ועוד). חלקם שכירים וחלקם עצמאיים.
חלו שינויים בולטים בתחום החברתי-תרבותי  -הקירבה למגזר היהודי מהווה גורם לחיקוי דפוסי ההתנהגות של האוכלוסייה היהודית. למרות השאיפה  מודרניזציה בחברה הבדואית, התעוררו קשיים רבים בקרבה; התרופפות המבנה שבטי-חמולתי, שינוי במעמד האישה, מגורים של שבטים וחמולות (משפחה מורחבת) בסמיכות ביישובי הקבע, בניגוד לעבר שהתגוררו בשטחי מחיה נפרדים, הצורך בשינוי הבסיס הכלכלי והמעבר ליישובי קבע – לא תאם את הדפוסים החברתיים-תרבותיים של האוכלוסייה. המשאבים שהוקצו אינם מספיקים, השירותים והתשתיות אינם ברמה מספקת  ואחוזי האבטלה בעיירות הבדואיות גבוהים.  חלק קטן מהבדואים משרתים בצה"ל, בעיקר כגששים.
בבניית הערים הבדואיות מושם דגש בתכנון על הפרדה לשכונות עפ"י חמולות, כשלכל  שכונה מסגרת חברתית משלה (בדומה למבנה השבטי). היישוב העירוני הראשון , תל שב שהוקם ב 1966 ביזמה ממשלתית לווה בטעויות, שנבעו מחוסר שיתופם של הבדואים בתכנון ומחוסר הבנתו של הממסד במוסדות החברתיים-תרבותיים של הבדואים. הפקת הלקחים מהשגיאות התכנוניות נלקחה בחשבון בעיירות שקמו מאוחר יותר. ברהט היו התושבים מעורבים והתארגנו במסגרת שבטית-חמולתית. העיר בנויי מ 32 שכונות נפרדות, בין השכונות נותרו שטחים פתוחים והבניה ברובה צמודה קרקע, כך שנוצרה עיר המשתרעת ע"פ שטח נרחב. כל תושב קובע לעצמו את תכנית הבית, עפ"י יכולתו הכלכלית. בשכונה פזורים בתי ספר, מסגדים וחנויות שכונתיות ובמע"ר בנקים, סניף דואר.

% אבטלה

(בשנת 2000)

מספר תושבים
( בשנת 2000 )

שנת ההקמה

היישוב

13

10000

1966

תל- שבע

15

35000

1972

רהט

10.5

10000

1980

ערערה בנגב

17

7000

1982

כסיפה

-

5000

1984

שגב-שלום

16.5

7000

1989

חורה

5.5

 

 

כלל ישראל


בגליל התחתון – מתגוררים הבדואים במספר יישובי קבע קטנים. היישוב הגדול הינו בסמת טבעון המונה כ- 5000 תושבים.

 

האוכלוסייה הערבית

רוב האוכלוסייה הערבית מתגוררת בהרים- יהודה, שומרון, גליל , כרמל ובמורדותיהם (ואדי ערה ועמקי הגליל התחתון). היישוב הערבי לא תוכנן מראש, הבתים בנויים בצפיפות בגלעין היישוב, כדי ליצור יישוב מרוכז ומוגן.
הכפר הערבי המסורתי,מונה מאות משפחות ויכול להגיע לגודל של 20000 תושבים ויותר. בתי הכפר נבנו בהר ולאורך המדרונות משיקולי בטחון וחיסכון אדמות חקלאיות טובות בעמקים.  הכפר התרחב על בסיס המשפחה המורחבת (חמולה), על מנת לשמור על הפרטיות ניבנה הבית סביב  חצר פנימית, שבה מתנהלים חיי המשפחה. ההשתייכות לחמולות הביאה לחלוקה גיאוגרפית של הכפר בין החמולות.
בעבר עסקו רוב התושבים בחקלאות מסורתית – מקנה, מטעי זיתים ותבואה. כיום העיבוד מתקדם יותר (מיכון, חממות, טפטפות, הדברה).
בשנים האחרונות, עם העלייה ברמת החיים, גידול מספר התושבים בכפר ותעסוקה שאינה חקלאית מחוץ לכפר, עליה ברמת ההשכלה (והגבוהה, גם בקרב הנשים), למרות זאת הריבוי הטבעי גבוה.
החלו להבנות שכונות חדשות מחוץ לאזור המגורים המסורתי, שכונות מרווחות עם כבישים (בגליל בשל מחסור בשטחי קרקע מתפשט הכפר לא תמיד ברצף בנוי, אל הפסגות הסמוכות), הבנייה ברובה אינה חוקית. לאחרונה, עם ירידתה של התעסוקה החקלאית ניבנים בתים בתוך השטחים החקלאיים של המשפחה.
ביישובים עצמם מתפתחים שירותים שונים: מסחר, בנקים ושירותים אישיים. מן הראוי לציין שכמעט ופחות מפעלי תעשייה.חלק גדול מהאוכלוסיה הערבית מתפרנסים מתעסוקה במגזר היהודי. הדבר גורם לשבירת המבנה החמולתית ופיצולה למשפחות גרעיניות , ללא הגירה אל העיר (בניגוד למקובל במדינות מתפתחות). ישנם כפרים שחסרה בהם תשתית של תאורה, מים, ביוב , מדרכות וכבישים.
הכפר הערבי עובר בעשורים האחרונים תהליכי עיור – כפרים הפכו לערים כמו אום אל פאחם וטייבה.
באזור נצרת שבגליל  מתחיל תהליך מטרופוליני של היישובים הערביים – העיר נצרת מונה כ- 55 אלף תושבים ומספר התושבים במטרופולין הוא 160 אלף. אמנם זהו מטרופולין קטן בהשוואה למטרופולינים האחרים בישראל אך מאפייני התפתחותו זהים:

1.      רציפות בנייה בין היישובים לאורך כביש חיפה -טבריה; לאורכו בטבעת הפנימית היישובים נצרת, יפא (יפיע),ריינה (א-רינה), משהד, כפר כנא ובטבעת החיצונית היישובים מגדל העמק,  נצרת עילית, עיילוט,
עין מהל, טורען איכסל.

2.      עיר מרכזית, מקודשת לנצרות, מתגוררים בה נוצרים ומוסלמים

3.      פחות מ 15% מתושבי המטרופולין עוסקים בחקלאות

4.      המע"ר של נצרת משמש מרכז מסחר ושירותים של הגליל התחתון (גם עבור האוכלוסיה היהודית המתגוררת בסמיכות)

5.      אין בעיר אזור תעשייה (נמצא בנצרת עילית – שאוכלוסייתה יהודית)

6.      בכפרים שסביבה קמו לאחרונה מפעלי מזון ומפעלי למוצרי בנייה המספקים תוצרתם ליישובי האגד.

7.      הגידול באוכלוסיית אגד הערים נצרת נובע בעיקר מריבוי טבעי של האוכלוסייה ומעט מהגירה של אוכלסוייה ערבית מכפרים שמחוץ לאגד.

8.      ביישובים היהודיים שבחומי מטרופולין נצרת – נצרת עילית ומגדל העמק הגידול , בעיקר בשנות ה- 90 נבע מכניסה של עולים חדשים לערים אלו.

הערה: מן הראוי לציין את איחוד הערים  של מעלות-תרשיחא שהיו בעבר יישוב יהודי(מעלות) וערבי,  בגליל העליון .

 

1.                   האוכלוסייה הדרוזית

החברה הדרוזית יושבת עדיין ברובה בכפרים. בכפרים חלו תהליכי  הרחבת הכפרים, שיפור בפיתוח תשתיות ושירותים (כבישים, מים, חשמל,ביוב, תחבורה ציבורית, בריאות, חנוך)
גם באוכלוסיה  הדרוזית הגידול הדמוגרפי גבוה, למרות העלייה בהשכלה וברמת החיים.

חלק ניכר מהגברים משרתים בכוחות הביטחון (צה"ל ,  משמר הגבול או המשטרה).

 

 

 

 

לסיכום- תהליכי שינוי בחברות המיעוטים בישראל.

החברה הבדואית -  בתהליכי קיבוע מתקדמים ושינויים חברתיים ותעסוקתיים.
החברה הערבית –  בתהליכי עיור הכפרים ושינויים כלכליים וחברתיים.

החברה  הדרוזית – האוכלוסייה עדיין כפרית.

 

בשלוש החברות חלו תהליכי מודרניזציה, מבחינת שרותי תשתית, השכלה ותעסוקה. הריבוי הטבעי
בשלושתן גבוה.